פיוז'ן – מטבח ישראלי?
ישראל היא מדינה של קיבוץ גלויות, וכל אחד מאיתנו הגיע לכאן ממקום אחר. אם לא עשיתם עלייה בעצמכם, אז אולי הוריכם או סבא וסבתא – אבל לכל אחד מאיתנו יש מוצא, ועד לפני דור או שניים, כל אחד נהג לבשל על פי מה שהכיר מארץ מוצאו. אם לא באופן אישי אז מן הסיפורים של אבא או הבישולים של סבתא. כך נהגו שפים, מסעדנים, טבחים ובשלנים, והמסורות העתיקות מסביב לעולם הגיעו לישראל והשתמרו בה היטב.
ככל שהטכנולוגיה התפתחה והתחלנו להיחשף למידע עשיר מן העולם, בין היתר בנושאי קולינריה, ויחד עם הגיוון בחומרי הגלם הודות לייבוא המתפתח, הקהל הישראלי החל להיחשף ולהיפתח לטעמים חדשים ולסגנונות בישול שונים. כך נולדו כאן אופנות קולינריות כמו מסעדות סיניות, גלידות איטלקיות, מוקפצים תאילנדים וכדומה, אבל כך גם נוצרו שילובים מרכיבים של טכניקה וידע, תעוזת שימוש ב
חומרי גלם חדשים והיכרות עם היסטוריה ומסורת של מטבחים מארצות שונות.
כך נוצר מטבח ה"פיוז'ן", שהוא למעשה תמהיל של מספר סגנונות בישול במנה אחת: היום ניתן לאכול סושי עם אבוקדו (היתוך של אוכל יפני עם השפעה אמריקאית) או עוף מוקפץ על מצע קוסקוס (שילוב של אוכל תאילנדי עם מרוקאי) – והצלחת שלנו הפכה לשילוב מרתק של טעמים, מרקמים וניחוחות.
מטבח הפיוז'ן הפך לחלק מהסצינה הקולינרית העכשווית בישראל, והוא מייצג מעין אורח חיים מתוחכם ומודרני השואב את השראתו מכל קצוות הגלובוס. זאת בניגוד, למשל, למדינות רבות באירופה, בהן בדרך כלל מתכון מסורתי הוא מעין קודש קודשים שאסור לגעת בו וחלילה מלשנותו, ועל אחת כמה וכמה אסור לשלב בו חומרי גלם או טכניקות בישול מיבשת אחרת.
אולי זהו עניין ייחודי לישראל, שכמדינת קיבוץ גלויות מתהדרת במשפחות שבהן אמא מרוסיה ואבא ממרוקו, סבא אחד ממצרים ואחר מספרד, סבתא אחת מארגנטינה וסבתא שניה מפינלנד: אם כל כך טבעי לנו להתערבב זה בזה כבני אדם וליצור ילדים שיש בהם גנים מאינספור ארצות מוצא, למה שלא נעשה את זה גם בצלחות שלנו?
זאת ועוד – אם נשאל את הילדים שלנו מה המוצא שלהם, לא רחוק היום בו הם לא יצליחו לבחור מדינה אחת ממנה הגיעו. עד כדי כך מגוונים יהיו הגנים שלהם. ואם כך הדבר, אולי הגיע הזמן שנתחיל להודות בכך שעם השפעות כל כך מגוונות עד שלא ניתן לבחור השפעה אחת על המטבח שלנו, בעצם יש לנו דבר כזה, "מטבח ישראלי".